מקורו של האבסינת בשווייצריה כסם-חיים, אליקסיר, שנעשה בו שימוש כבזה שנעשה בתרופות אתיות (מקוריות) מאוחר יותר בארצות הברית. אולם, הוא נודע יותר מכל באהדה הרבה לה זכה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בצרפת, ובפרט בקרב האמנים והמושכים-בעט הפריזאים, שההקשרים הרומנטיים שהללו הקנו למשקה עודם רווחים בתרבות ההמונים בת-זמננו. בימי שיאו, מותג האבסינת הנפוץ ביותר ברחבי העולם היה 'פרנו' - Pernod Fils. בתקופת הצלחתו, האבסינת תואר כממכר במידה-מסוכנת, כסם פסיכואקטיבי של ממש; המרכיב הכימי תוּיוֹן (thujone) הואשם כגורם להשפעותיו ההזייתיות של המשקה. עד לשנת 1915, המשקה היה אסור במספר מדינות אירופיות ובארצות הברית. על אף ההכפשות, אין בנמצא הוכחות להשפעות מסוכנות יותר של המשקה ממשקאות אלכוהוליים רגילים אחרים [2]. תחייתו המחודשת של האבסינת החלה בשנות התשעים של המאה ה-20, כאשר מדינות באיחוד האירופי החלו בהתרת יצורו ומכירתו.
צמחי התבלין העיקריים מהם מופק האבסינת הם כַמְנוּן ירוק (Pimpinella anisum, ידוע גם כאניס, כמנון האניס או אכרוע), שוּמָר פירנצי ולענת האבסינת, הנקראים לעתים "השילוש הקדוש". אפשר לעשות שימוש בעשבים רבים אחרים, דוגמת אזוב, מליסה וכוכב האניס, כמו גם לענה קטנה רומאית. מתכונים רבים כוללים גם שורש אנג'ליקה, עלי דיטאן, כוסברה, ורוניקה, ערער, אגוז מוסקט ורכיבים רבים אחרים.
ריכוך פשוט של לענה באלכוהול בלא זיקוק יוצר משקה מר במיוחד, בשל נוכחות אבסינתין מסיס-במים, אחד החומרים המרים ביותר שישנם. מתכונים אותנטיים כוללים שלב זיקוק בתום ריכוך רציני ובטרם שלב הריכוך המשני או ריכוך ה-'צביעה'. זיקוק לענה, כמנון ושומר פירנצי יוצר תחילה תזקיק חסר-צבע המותיר את האביק עם ריכוז 82% אלכוהול. אם יוותר כך, יכונה Blanche או la Bleue (מונח שתחילה נטבע בהקשר לאבסינת שווייצי מוברח, אך בחלוף השנים היה למונח המתאר כל אבסינת שווייצי). על מנת לשוות לו את הגוון הירוק הידוע, יש לצבעו מלאכותית או בכלורופיל על-ידי השריית לענה רומאית, מליסה, אזוב ועשבים נוספים בתוך הנוזל; אבסינת ירוק זה מכונה verte. בתום תהליך זה, התוצר מדולל במים לריכוז האלכוהול המבוקש. בחלוף זמן חשיפה לאור, הכלורופיל מתפרק ומשנה בכך את צבע המשקה מירוק-ברקת לירוק-צהוב ולבסוף לחום. אבסינתים של ימי טרום האיסור נוצרו פעמים רבות בצבעו הייחודי של הענבר, חום-צהבהב, כתוצאה מתהליך זה. במקרים נדירים תתכן צביעה טבעית לאדום, ואז האבסינת ייקרא rouge, בשל שימוש בהיביסקוס או פרחים ועשבים אחרים בגוון ארגמן. בשל העובדה שהצבע נוצר על-ידי השריית עשבים, יצירת אבסינת "בצבע טבעי", כל צבע, כתלות במציאת הצמח הנכון, הינה בגדר האפשר, הגם שה-verte וה-rouge הם הסוגים המסורתיים היחידים.
זנים לא-מסורתיים של אבסינת מיוצרים מערבוב-קר של עשבים, תמציות או שמנים אל תוך האלכוהול, תוך דילוג על תהליך הזיקוק. סוגי אבסינת אלה מכונים על-פי רוב "תערובות שמנים", וטעמם עשוי אמנם לערוב לחך, הגם שהם נחשבים בדרך-כלל לתוצרת איכותית פחות מאבסינת שזוּקק כדבעי, אך לעתים עשוי להתווסף גם טעם לוואי מריר.
האלכוהול מהווה את רובו של המשקה וריכוזו גבוה במיוחד, ונע בין 45% ל-89.9% [4], הגם שאין כל ראיה היסטורית לכך שריכוז האלכוהול באבסינת מסחרי מסוג כלשהו עבר אי פעם את רף 74 האחוזים. בהינתן חוזקם הרב ומסיסותם הנמוכה באלכוהול של רבים מהעשבים המהווים רכיבים בתהליך הכנת האבסינת, אי אפשר לשתותו מיד בסיום תהליך ההכנה אלא רק לאחר סיום פולחן ההכנה.
מבחינה היסטורית, היו חמש דרגות של אבסינת: ordinaire, demi-fine, fine, supérieure ו-Suisse (שאינו מעיד על מיקום אתר היצור), בסדר עולה של ריכוז האלכוהול ואיכות תהליך ההפקה. בעוד שה'סופרייר' וה'סוויס' יהיו תמיד צבועים טבעית ומזוקקים, הרי שה'אורדינר' וה'דמי-פן' עשויים להיות צבועים מלאכותית ועשויים מתוצרי שמנים. שמות אלה היו קווים-מנחים בלבד ולא סטנדרט יצור של ממש. רוב האבסינתים מכילים בין 60 ל-75 אחוזי אלכוהול. יש הטוענים שהאבסינת מתיישן היטב, ועל כן מזקקות משקאות רבות, מימי טרום-האיסור, יישנו את האבסינת שלהן בחביות נייטרליות, קודם שהחלו בתהליך הביקבוק. בשלהי המאה ה-19, מותגים זולים של אבסינת נפגמו על-ידי הוספת נחושת, אבץ, צמח אינדיגו או חומרי-צבע אחרים שנועדו להשיג את הגוון הירוק, ובטריכלוריד אנטימוני להפקת או שיפור אפקט הלאוץ' (ראו דלקמן). יש אף החושבים כי השימוש שעשו יצרני המותגים הזולים באלכוהול תעשייתי זול ובשיטת זיקוק עלובה הובילו לזיהום האבסינת בכוהל מתילי, אלכוהול-פוּזל ותזקיקים בלתי-רצויים אחרים. הוספת כימיקלים רעילים תרמה קרוב לוודאי למוניטין הגרועים של האבסינת כמעורר-הזיות או כמשקה-משכר מזיק.