תהליך ייצור הבורבון שונה מתהליך הייצור של המאלטים הסקוטיים (כפי שתיארתי בכתבה קודמת) הבדל המשמעותי הוא סוג הדגן: בעוד הסינגל מאלטים מיוצרים משעורה בלבד, הבורבון חייב להכיל 51% תירס לפחות, והשאר – תלוי במזקקה – רוב מזקקות הבורבון משתמשות בכמה סוגי דגנים, כל אחת והמינונים שלה. את התירס טוחנים ומבשלים במים על מנת לשחרר את העמילן שבו, מוסיפים את הדגנים הנבחרים: שיפון וחיטה, מקררים, מוסיפים שעורה מונבטת ואת העיסה כולה מעבירים להתססה במיכלים ענקיים עשויים ממתכת או מעץ ברוש.
Sour Mash ("עיסה חמוצה")- הוא מונח הרשום על חלק מבקבוקי הבורבון ואותו המציא ג'יימס קרו, יצרן בורבון מסקוטלנד. משמעות הדבר היא שלפני הכנסת השמרים לעיסה מוסיפים שמרים ונוזלים מתהליך תסיסה קודם שנעשה במיכל אחר - על ידי כך מסייעים לשמרים לפרק את הסוכר לאלכוהול ויוצרים 'רצף' של טעמים זהים מבקבוק.
ג'ים בים - Jeam Bim 750ml
מקור הבורבון הוא במחוז בורבון שבקנטאקי, בו ייצרו וויסקי כבר מסוף המאה ה- 18. חומר הגלם העיקרי של הוויסקי הוא תירס – לא בגלל איכות, עקרון או סוד כלשהו, אלא משום שפשוט יש הרבה תירס בדרום ארה"ב. בעבר, רק וויסקי שיוצר במחוז בורבון היה יכול להיקרא בורבון, אך מאז שונה החוק ואת הבורבון ניתן לייצר בכל מקום בארה"ב. איך שלא יהיה, ה"מכורים" יגידו שרק בורבון שמיוצר בקנטאקי הוא 'הדבר האמיתי'.
הבורבון חייב לעמוד בשלושה תקנים המעוגנים בחוק הפדרלי האמריקאי :
1. עליו להיות מיוצר מלפחות 51% תירס (בשונה מהמאלטים הסקוטיים שעשויים משעורה בלבד).
2. אחוז האלכוהול בו לא יעלה על 80%.
3. עליו להיות מיושן בחביות לפחות שנתיים.
אם המשקה לא יעמוד בתקנים הוא לא ייקרא בורבון.
כיום, אף על פי שכל וויסקי המיוצר בארה"ב ומקיים את שלושת התנאים יכול להיקרא בורבון, עדיין למעלה מ-90% ממזקקות הבורבון ממוקמות במדינת קנטאקי. כבר ב 1776 החלו תושבי העיירה בארדסטאון, קנטאקי, לייצר וויסקי באזור, בעיקר בגלל הסביבה בה חיו עם יערות עצי האלון ששימשו כחומר גלם לחביות היישון של הוויסקי, שדות התירס הנרחבים, מזג האוויר הנוח שעזר להבשלת הוויסקי והמים נטולי הברזל (דבר המוסיף רבות לאיכות, לטעם ולמרקם הוויסקי).